1 ניו-יורק, 1974

בית הכנסת תפארת -ציון שכן בסמטה צרה ומוזנחת. הבנין הנמוך והאפור נשא על ראשו כפה משונה, פרי תכנונו של אדריכל יהודי, משומד להכעיס, אשר נמלט מגרמניה בעיצומה של המלחמה, והגיע לאחר הרפתקאות מרובות לברוקלין.למרות המסתורין שאפפו את עברו ואת הרפתקאותיו, נראה רצונו לחזור בתשובה מלאה אמיתי, ובני הקהילה אמצו אותו אל לבם.

יום בהיר אחד,לפני שנים, נעלם החוזר בתשובה המסתורי, פרץ-פריץ-שינפלד היה שמו, והיה כלא היה. אלה אשר מלכתחילה חשדו בטוהר כוונותיו, ואף פקפקו באם יהודי הוא בכלל, נשמו לרווחה. האחרים, רובם של אנשי הקהילה, אשר קבלוהו מחמת הספק, ומשום שאין דוחים יהודי בעת צרה - ואפילו משונה הוא, ונראה כמי שמגלה טפח ומסתיר טפחיים -יש להודות שאף הם נשמו לרווחה. והנותרים - פחות מאצבעות יד אחת נדרשו למנותם - הצטערו מעט ושכחו במהרה. רק פני אדם אחד, אף הוא תמהוני ומשונה לדעת רבים, הסגירו משך כל השנים שחלפו את געגועיו לידידו, ואולי את אכזבתו מהעלמותו, בריחתו או אפילו בגידתו בידידו הקרוב אפרים. הסתגרותו של אפרים משך השנים שחלפו זכתה כמובן לניתוח ופרשנות בפיהם של בעלי לשונות רעות וסתם רכלנים. אלה טענו שיש דברים בגו, קיים קשר בין הידידים, ואף הדגישו שלא סתם משתמשים הם במלה קשר,כלומר, תרתי-משמע, והמבין יבין.

מאז היעלמותו של פרץ-פריץ ועד היום כבר נשתכחה הפרשה, ובטלני הקהילה מצאו להם ענינים רבים אחרים לעסוק בהם. אך היום, ערב שבת, חזר שמו להיות מוזכר, ולאו-דוקא לטובה, בין המתכנסים לתפילה. גם חסידי תיאורית הקונספירציה זכו באותו ערב לחומר חדש להזנת דמיונם.

רבים מבני הקהילה הקטנה היו נוהגים להקדים ולבוא לבית הכנסת על מנת לבלות שעה קלה בדיון בנושאים שברומו של עולם, בהחלפת רכילויות ובסגירת עסקים. הצורך באיטום וצביעה של כפת בית-הכנסת העלה את שמו הנשכח של פרץ בראשונה. מיד פרצה סערת השמצות על כך שבזכות הנעדר יאלצו לסבול את הכפה המכוערת עוד שנים הרבה. רק אז הצליחו סוף-סוף הקולות המתרגשים לחדור לתוך אזניו החרשות של יוסל הזקן מהמכולת שנזכר שרק לפני שבוע נכנס אדון צעיר אחד ששאל ודרש היכן נתן למצאו, את אותו שינפלד.

- ומי נזכר פתאום ללדרוש בשלומו לאחר כל-כך הרבה שנים? שאל אחד מהחשדנים.

ועוד לפני שהחלו הנוכחים לחקור ולדרוש בחדשה הזו, ואפילו טרם שעכלו אותה כראוי, קטע אותם קולו הסמכותי החד של יהודי צנום וגבוה, לבוש נאה, אדם שניכר בו שהוא מכיר במעמדו ואף דורש מאחרים שיעשו כך. היה זה נתן רובין, מעמודי התווך של הקהילה הקטנה וראש וראשון לעסקניה.

-מישהו יודע איפה גוטהלף? אפילו לבית-הכנסת בערב שבת איננו מופיע, וזה כבר שבוע שני שאינני רואה אותו כאן.

-הבן-אדם ממש יורד מהפסים, והכל התחיל ביום שהפרץ הזה נעלם, הגיב מישהו שכבר הזדרז לקשר בין שמות הידידים . האחרים מיהרו להוסיף:

-אפרים מסתגר בביתו כבר שבועיים, הגיף את כל החלונות שפונים לבנין שלנו, כדי שלא נראה מה מתרחש אצלו בבית.

-בודאי שקע שוב בעניני קבלה.

-הוא אשר אמרתי, נשמע שוב קולו של הדובר הראשון, פרץ הוא אשר הכניס אותו לענינים האלה.

-נהפוך הוא. כשהגיע לכאן אותו פריץ, היה זה גוטהלף שלמד את אותו משומד מחדש מה פרוש הדבר להיות יהודי כשר.

-עד כמה שאפשרי בכלל להכשיר טריפה שכזו.

-עובדה שלבסוף הוכשר. ואתה עצמך המלצת עליו שיתכבד ויתכנן את הכפה המתפוררת הזו שעל ראשנו!

-אינכם יודעים דבר, חזר ונשמע קולו של נתן, מנסה לסכם ענין. אם רק היה לכם שמץ של מושג היכן התגלגל אותו שינפלד בזמן המלחמה, מה ראה ומה עשה ומה למד, כן כן, בפירוש למד, ומה הביא, והכל טמון בראשו, לכאן. אך לכשהעביר את הדברים מראשו שלו לראשו של אפרים עשה טעות גדולה.

הנוכחים פקחו עינים תמהות. לא היה זה ממנהגו של נתן רובין הרציני והמאופק לנדב הצהרות שכאלו בציבור. ואמנם, מיד עצר נתן בלשונו, מרגיש שכבר אמר יותר מכפי שראוי היה לומר באזני קהל עמך, ובכלל, סיג לחכמה, שתיקה. מכל מקום, היה השמש מאיץ כבר בנאספים לתפוש את מקומותיהם, וראוי היה לנתן שיסיים את דבריו ממש כרגע, כך שהכל יאלצו להמתין למוצא שפתיו עד לגמר התפילה. אולם לא עלה בידו להיות אומר המלה האחרונה. יוסל, הזקן בעל המכולת הזעירה, העז להפתיע את כולם במלמלו:

-כנראה שלמד גם לחיות מהאויר. הילד הקטן, מה שמו, זה שבא לקחת בשבילו לחם וחלב, לא היה אצלי כבר שבוע.

איש לא הספיק להגיב. הכל מהרו להתישב במקומותיהם. אך בשעת התפילה ניסו רבים לקשר בין שני המשפטים שהפטיר יוסל.

עוד באותו ערב החלו החלו הדי השיחה הזו לדלוף אל עבר עזרת- הנשים. לא עבר זמן רב עד שנמצאו כמה נשמות טובות שנסו להקיש על דלתו של אפרים, כמה מהן נושאות בידיהן קדרות וסירים, ובהם מתבשילי השבת, להשיב את נפשו של המתבודד. נקישותיהן נותרו ללא מענה, והלחישות והדאגה הלכו וגברו. ביום ראשון בבקר פרצו את הדלת ומצאו שאפרים גוטהלף השיב את נשמתו לבורא.

-ברוך דין אמת, מלמל נתן כאשר הגיעה אליו הידיעה מפיו של אחד השכנים. ראוי היה לסוף נאה יותר. כשם שחי לבד, כך מת . ואף אין מי שיאמר עליו קדיש. מן המעט שיודע אני עליו נראה לי שחייו יכלו לשמש נושא לספר מרתק. ומסכת יחסיו עם פריץ, הלא הוא פרץ, אף היא סיפור בפני עצמו. כיצד עברו שני אלה את זוועות המלחמה, זה ליד זה, ומלה לא החליפו בינהם. כל ישראל קדושים. האחד דרכו כדרך אניה בלב-ים, והשני כדרך נחש עלי-צור. מן היהדות לנצרות וחזרה בתשובה. ומה בדיוק גרם למותו?

-קשה לדעת, ענה השכן , יהודי יודע ספר שהתגורר בבית הסמוך, ופרנסתו על עסקי תווך מסתוריים.

ובעודו מנסה לעכל ולפרש את מלמוליו של נתן, שהיו עבורו ככתב חידה, הוסיף:

-נראה שפשוט אזלו כוחותיו. הרעיב עצמו למוות. שנים החזיק מעמד תחת נטל הזכרונות עד שלבסוף נשבר. ודאי איננו הראשון, אך הזמן רץ קדימה, ולבטח הוא אחד מן האחרונים. כבר שנים אני תוהה אם כך עלה גם בגורלו של פריץ. נעלם פתאום והיה כלא היה.

-לאו דוקא. נתן נשמע כמי ששוקל בזהירות כל מילה ומילה. לפרץ היתה אחיזה של ממש בעולם הזה. כל מעשיו היו כאמצעי לקראת מטרה כלשהיא.

-והיא?

-אינני יודע, אמר נתן בנימה סמכותית ושקולה שמתוכה ניתן היה להבין שגם אם יודע הוא, הרי אין בכוונתו לגלות לבן-שיחו דבר. ומאחר והרגיש שהלה נעלב מכך שאיננו נעשה שותף לדבר הסוד, סיים בצורה ידידותית יותר:

-בודאי לא אוכל להתנבא אם יצליח במה שהציב לעצמו. אך הרגשתי אומרת לי שעוד נשמע עליו גדולות ונצורות.

לאחר שנפרד השכן המודיע לשלום, התקשר נתן רובין לכמה מעסקני הקהילה להסדיר את ענין ההלויה. בין שאר פרטים טרח להדגיש שאת דירונת החדר של אפרים יש לנעול, לא לגעת בדבר, ולהביא את המפתח אליו. הוא אישית ידאג לבדוק את מה שהותיר אחריו המנוח. לאחר מכן הסתגר שעה ארוכה בחדר עבודתו. ביד בטוחה הוסיף פרק חדש לכתב-יד שבכתיבתו עסק כבר שנים אחדות, ואשר נשא את הכותרת היבשה: "תולדות קהילת תפארת-ישראל"

ובכותרת משנה: "פרקים מתולדות חייהם של חברי הקהילה- סיפור שארית הפליטה"

עד מהרה היה נתן שקוע לחלוטין במלאכתו ובזכרונותיו. את הדף הראשון פתח במלים:

היום הלך לעולמו עוד אחד מהשרידים אשר מצאו את ביתם אצלנו. האם הבית אשר הצענו להם איננו ראוי? ואלי אין בנמצא בית ראוי דיו למי שביתו חרב עליו שם? שניים היו, אשר מצאו את מקומם אצלנו, וזה עם זה. אפרים גוטהלף ופריץ שינפלד. האחד נעלם, ונראה שבעצם העלים את עצמו, והשני נפטר, ונראה שהמית את עצמו.

שני משפטים מהדהדים באזני. זמן קצר לפני שנעלם אמר לי פריץ, אשר נקרא בפינו פרץ:

"עברתי מן היהדות לנצרות ובחזרה, ואת מקומי טרם מצאתי. המלחמה האחרונה הוכיחה שהאמת איננה נמצאת באף אחת משתי אמונות אלה. אלפיים שנות היסטוריה בוזבזו לריק. אבל אף שאינני צעיר, אינני מתכוון לותר. אמשיך לחפש...."

ואך לפני שבועות ספורים שמעתי מפיו של אפרים גוטהלף את הדברים הסתומים הללו:

"מי יודע היכן מחפש כיום פרץ את ההסברים. הוא מעולם לא הרגיש אשם. שנינו הצלנו את עורנו בלבד. הוא התמיד והמשיך לחפש דת או אמונה כלשהיא אשר תתן לו מענה. בטחונו בהמצא8מוות מענה שכזה הפך לו להיות לאמונה בפני עצמה, ובזכותה הצליח לשרוד. התחדשות וכליון כרוכים זה בזה, כך היה מסביר לי. ואני, בור ועם-הארץ, מי אני שאבין? משהו הצליח ללמדני, אך כיצד הצליח לכרוך יחד את המדע, הקבלה ומסתורין של ימי-הבינים, את זאת לא קלטתי. אבל דבר אחד הבנתי. אני, שחטאי כפול ומכופל, גם אצלי באופן אישי הקיום והכליון ממשיכים להיות מהות אחת. וכך, יום אחד, יביא עלי עקרון טבע זה את עונשי".

נתן רובין חזר וקרא את אשר כתב, והוסיף עוד משפט:

"מאחר ועברו שנים, ושום עונש לא הושת עליו, החליט לבסוף להעניש את עצמו"

שעה ארוכה ישב נתן והרהר. כבר נתקל פעמים רבות בכאלו אשר לא יכלו לסלוח לעצמם על כך ששרדו. אך האם זה היה גם מקרהו של אפרים גוטהלף? ולמה התכוון במילים "חטאי כפול ומכופל"? לאחר מחשבה ממושכת חזר ומחק את המשפט האחרון. הרגשת החמצה אפפה אותו. מצר היה על כך שלא השכיל והזדרז ללמוד את תורתו של פרץ לפני שנעלם, ולאחר מכן, משך שנים, דחה עוד ועוד את החלטתו למצוא דרך ללבו וזכרונותיו של אפרים. בעת האחרונה היה נתן נזכר לעיתים מזומנות באמרה ששמע מפי סבו כשהיה נער. כאשר היה מנסה לדלות מפי הסב הקשיש סיפורים מתולדות המשפחה היה הסב עונה:

"כאשר מגיע היום בו נדרש אדם לתולדותיו ולזכרונותיו, מסתבר לו לפתע שכבר אחר את המועד. המקורות כלו, והזכרון כבר אינו פועל..."

2 ירושלים, 1970

שקדיות פורחות עטפו את הכביש היורד מירושלים אל השפלה. איים סגולים של רקפות בלטו מתחת לאורנים המכסים את הגבעות שלצידי הכביש. בתוך התנועה הזורמת במורד, במהירות מופרזת ובעצבנות המאפיינת את הממהרים הביתה בערב שבת, היתה המכונית השחורה והמיושנת הנעה באיטיות ובזהירות, צמודה לשולי הכביש, חריגה למדי. נהגה נתן ברצון ובאדיבות אפשרות עקיפה נוחה לכל הממהרים לדרכם. העוקפים במהירות עברו במהירות, לעיתים אף בפראות ובלווי צפירה מיותרת שנתכוונה כביכול לומר "קדימה, זוז כבר, למי יש זמן בשבילכם". הכביש לא היה עמוס, אך רוב הנהגים נצמדו טרם עקיפתם לאחורי המכונית בצורה מסוכנת, כאילו רוצים לדחוף אותה קדימה טרם שיתחילו לעקוף.

-אין צורך להתרגש, אמר הנהג, אדם מבוגר חובש מגבעת שרד, לשני הנוסעים שבמושב האחורי. הישראלים נוהגים בצורה אלימה. במהירות הנכונה ובנתיב הימני נגיע בזמן. אל תשימו לב אליהם, הוסיף, כשראה את נוסעיו מנסים להסיט את הווילונות כדי להעיף מבט החוצה.

אך הווילון שעל החלון השמאלי האחורי כבר היה מופשל, והנהג הבחין במבטם המשתאה של הנוסעים הלוטשים אליהם עיניים מתוך רכב פרטי שעקפם. הרכב העוקף האיט בעודו בנתיב השמאלי, ותנועות ראשיהם של ארבעת הראשים הצעירים שבתוכו העידו על כך שההאטה הקצרה נועדה לאפשר להם לנעוץ מבט חודר יותר בשני הנוסעים לובשי בגדי הכמורה שבמושב האחורי.

אחד הצעירים נראה שולף עט מכיס חולצתו, פעולה שגרמה לנהג הרכב השחור להציץ במספר הרישוי שבאחורי המכונית כשזו האיצה קדימה. שתי הספרות הראשונות היו אחת ולאחריה אפס.

יהודים משונים, גיחך לעצמו. שרותי הריגול והמודיעין שלהם הם הטובים בעולם, אבל כל אחד יודע ששתי הספרות הללו מציינות רכב של שירותי הבטחון. לאחר כמה שניות עלה בראשו רעיון. היהודים הממזרים אינם טיפשים. אלה המכוניות שהם רוצים שהכל ידעו מי נמצא בהן. ובנוסף, יש בודאי גם מספרים אחרים..... הוא חיפש במראה את מבטו של אחד היושבים מאחור.

-מתענינים בנו. מכונית של שירותי הבטחון.

-מנין לך?

-לפי מספר הרישוי.

-וכל אחד יכול לדעת? חשבתי שאלו חכמים יותר. אפילו הקומוניסטים אצלנו בפולניה לא נוהגים בטיפשות כזו.

-גם אצלנו קל לזהות את השירותים המיוחדים. אולי לא לפי מספר המכונית, אבל בודאי לפי החליפות הכהות והכובעים המיובאים מרוסיה. לא נראה לי שעלינו להיות מודאגים.

-כנראה שלא, סקרנות בלבד, הרגיע הנהג. התלבושות שלכם, המגבעת שלי, כאן הם מרגישים חופשיים לנעוץ עיניים בכל מי ששונה מהם. אצלנו בפולניה לא העזו, היו משפילים את העיניים.

ובינתיים, כמעט והגענו לשדה התעופה. המטוס נוחת בעוד כמה דקות. ומאחר שהשבת שלהם נכנסת, יעבירו את הנוסעים במהירות.

ההמתנה באולם הנוסעים הנכנסים היתה קצרה. בגדי הכמורה וגלימת הנזיר החומה זיהו את הממתינים ואת הנוסע שהציג את עצמו בפניהם בשם האח יוז'י.

בדרך לירושלים ספרו לאורח הנרגש על החיים בארץ הקדושה, הבטיחו להראות לו בהקדם את כנסיית הקבר וכנסיית המולד, ואף לארגן לו ביקור בכנסיית הבשורה שבנצרת ובאתרים המקודשים סביב ים-כינרת.

-כדאי שתכיר את המקומות הקדושים לפני שתשקע בגנזכים שלנו. ראשי המנזר שמחים לבואך. ודע לך שבירושלים יש עוד הרבה ספריות וארכיונים בנוסף לזה שלנו. גם הוותיקן מעונין בקידום מחקריך.

האח יוז'י ענה בנימוס, הודה על כל ההצעות, והותיר במארחיו רושם של צעיר רציני ומחונך כהלכה.

כאשר הגיעו לירושלים כבר היה נרגש ביותר. התענין בכל בנין שראה וביקש הסברים.

-והיכן הכותל המערבי של היהודים?

-בעיר העתיקה, מרחק הליכה מכנסית הקבר הקדוש. זהו סתם קיר, שרידי חומה חיצונית של בית-המקדש. זה כל אשר נותר להם. והר הבית עצמו מכיל את מקדשי המוסלמים, המסגדים שלהם. נשלט רשמית על-ידי הישראלים, אך למעשה שיך למוסלמים. ליהודים לא היה האומץ לאחר המלחמה האחרונה, להקים שם מחדש את המקדש שלהם. ועכשיו כבר אחרו את המועד.

במנזר קיבלוהו בברכה, ונתנו לו חדר קטן למגוריו.

כמה שבועות מאוחר יותר יצא יוז'י כמובטח לסיור בגליל. מראש הוסדר עבורו מקום מגורים באחד המנזרים בנצרת. שלושה שבועות חלפו עד שהתקשר מזכיר המנזר הפולני בירושלים לעמיתו בנצרת לשאול לשלומו של יוז'י, ולהפתעתו נאמר לו שזה יצא בדרכו חזרה לירושלים כבר לפני מספר ימים.

חלפו עוד יומיים עד שפנו למשטרה לחפשו. לא נערכו חיפושים נרחבים, ובסיכום התחקירים, לאחר חודש נוסף, הועברה למזכיר מסקנת הבינים האומרת שאפילו קצה חוט לא נמצא.

האח יוז'י הוכרז כנעדר.

ההודעה שהועברה לאב המנזר בפולניה זכתה לתגובה מאוחרת, וגרמה למזכיר המנזר בירושלים להרים גבה.

"אל לכם להסחף יותר מדי אל תוך מלחמות הכופרים יושבי ארץ הקודש בחיפושיכם אחר האח יוז'י. מה לנזיר נוצרי ולחטיפות ורציחות של יהודים בידי מוסלמים ולהפך? מאז מסעי הצלב, מאז תבוסתנו בפני צבאו של המוסלמי סלאח-א-דין, שקועה ארץ מולדתו של המושיע במאבק של חוטאים וכופרים בינם לבין עצמם. בתוקף אחריותי וסמכותי הריני מורה לכם להודות לרשויות החוק של מדינת-ישראל על חיפושיהם עד כה, ולהניח להם להפסיק את החקירה. הנושא הועבר לטיפול המחלקה המתאימה שבוותיקן, והם, כידוע לכם, אינם אוהבים כלל ועיקר שזרים מתערבים בעניניהם."

-ומה עלינו לעשות בענין זה? שאל המזכיר את אב-המנזר כאשר הציג בפניו את המכתב. אינני רוצה להסתבך בענינים שכאלה.

-אם כך, פשוט הדבר. אנחנו נשמע להוראות כלשונן. המחלקות המיוחדות של הכס-הקדוש.... שומר נפשו ירחק מהן. הרי אלו הן היורשות הרשמיות למחצה של האינקביזיציה הקדושה....

-ברשותך, ענה המזכיר בהיסוס קל, נזכר אני כעת בעוד פרט אשר אולי קשור לענין. כאשר ירדנו מירושלים לפגוש את האח יוז'י בשדה התעופה, חלפה על פנינו מכונית אשר יושביה הראו בנו ענין מופרז. קוצ'קה, הנהג שלנו אשר מכיר היטב את המתרחש בארץ-הקודש, טוען שזו היתה מכונית של שרותי הבטחון הישראליים, סיים המזכיר את המשפט בלחש כשהוא גוחן לאוזנו של אב המנזר.

ראש המנזר קמט את מצחו, עד שגבותיו הסבוכות הסתירו את עיניו.

-הרי לך עוד סיבה לשכוח את מה שקרה. שלח מכתב תודה למשטרה על מאמציה, ובדוק את הסורגים והמנעולים של הארכיון שלנו.

ידו של המזכיר כבר הונחה על ידית הדלת כאשר עצר וחזר ופנה אל אב המנזר.

-ברשותך, הרי לך עוד עובדה מתמיהה אשר עולה כעת בזכרוני. כאשר הסענו את האח יוז'י לירושלים, ביום בואו לכאן, סיפרתי לו על המקומות הקדושים שיוכל לבקר כאן, והוא הביע את רצונו לסייר בהם בהקדם.

-ומה המיוחד בכך?

-המיוחד הוא שהוא התענין דווקא בכותל המערבי...

אב המנזר קימט את מצחו וחזר בחיוך על המשפט שהשמיע קודם לכן:

-הרי לך עוד סיבה למשוך את ידיך מכל הענין.

-והאם לא היה מן הראוי שנעביר מידע זה לוותיקן?

- בטוחני שהם יודעים יותר מאיתנו, ואינם זקוקים לעזרתנו. וכפי שנאמר במכתב שקיבלנו, גם יורשיה של האינקביזיציה הקדושה, כקודמיהם, אינם אוהבים התערבות של זרים בעניניהם...