זאב האוכל וליצן המסיכות

חלק ראשון

כתב וציר סבא יעקב לפי רעיון שהמציאה נועה

פרק ראשון-זאב האוכל מצטרף לסעודת ראש-השנה

את ערב ראש-השנה חגגה משפחתו של רוני בסעודה טעימה בביתם של סבא וסבתא.

המהומה היתה גדולה, כרגיל בסעודות חג שכאלה. כבר זמן רב שכל הילדים והנכדים לא נפגשו זה עם זה. לכל אחד היה מה לספר. לכל אחד היו כמה שאלות לכל אחד מהאחרים.

-איזו שמלה נהדרת, מתי קנית אותה?

-והמרק הזה , ממש כמו שדודה יוכבד היתה מבשלת לחג החנוכה.

-שנה-טובה, שנה -טובה אני כפי ארימה! ועכשיו כולכם תשלבו ידים ותשירו!

-בחנוכה לא אוכלים מרק, אלא סופגניות!

-יודעים מה קבלנו בגן לכבוד ראש-השנה?

-בכלל לא חדשה השמלה הזו, קניתי אותה עוד בשנה שעברה.

-לא יודעים, אולי תספרי לכולנו?

-אז מה, למרק יש טעם של סופגניות?

כך בערך נשמעה השיחה הזו סביב השולחן! אי אפשר היה לדעת מי שואל ומי עונה, ומה הקשר בין שמלה חדשה לסופגניה מתוקה, או בין מרק של חנוכה למתנה מהגן לראש השנה!

-שמעתם מה כתבו היום בעיתון?

-לא בעתון אלא בטלביזיה!

-לא כתבו אלא אמרו!

-לא אמרו אלא הודיעו!

איש לא שם לב שרוני החליק לו בינתיים אל מתחת לשולחן, ולאחר כמה דקות חזר וטיפס אל כסאו, הזדקף ונופף בידו על מנת להשקיט את כולם.

-אולי תתנו גם לי להגיד משהו! הרים רוני את קולו, למרות שידע שבתוך המהומה הזו אין לו הרבה סיכויים להשמע.

-חכה בסבלנות, לחשה לו אמא שישבה לידו. גם תורך יגיע! והוסיפה בשקט בשקט:

-לא יפה לצעוק ליד השולחן.

אבל לרוני לא היתה סבלנות. הוא גמר את צלחת המרק שלו, והחל לזלול את קציצות הבשר שמאוד אהב. הוא ויתר על מה שרצה לספר לכולם.

אם הם לא רוצים לשמוע, לא צריך! חשב רוני. הם לא יודעים מה שהם מפסידים.

איש לא שם לב כשרוני זרק קודם, בשעה שכולם דיברו ביניהם בחוסר סדר,  כמה פירורי לחם וכמה פירורי קציצת בשר אל מתחת לשולחן. הוא הביט סביבו, ראה שהכל עדיין עסוקים באכילה, שתיה ודיבורים, והחליק לו שוב למטה. היה שם קצת חשוך, אבל האור הספיק בהחלט כדי שרוני יראה שהוא לא חלם ולא טעה. היצור הקטן שראה קודם עדין עמד שם. הוא לא היה ממש יצור, כמו כלב או חתול. לא היו לו רגלים, ידיים או זנב. בכל אופן, רוני לא ראה שום דבר דומה לידים, רגלים או זנב. היצור הזה, שנראה ממש חמוד ובכלל לא מפחיד, היה.... הוא היה בעצם רק זוג עינים ופה. פה שהיה עסוק מאוד בזלילת כל הפירורים שרוני השליך על הארץ.

זאב האוכל מחפש פירורים מתחת לשולחן

-איפה רוני?  נשמע קול מלמעלה.

-מה אתה עושה שם מתחת לשולחן? שאל קולה של אמא.

-בודאי אוסף את הפירורים שנפלו לו בזמן האוכל! אמר מישהו אחר.

רוני הזדחל שוב אל כסאו. טוב שלא הצלחתי לדבר קודם, חשב. בין כך איש לא היה מאמין לי. הוא הביט מסביבו ואמר:

-אין שום פירורים. אפילו לא אחד!

-מישהו בודאי זלל אותם, אמר סבא.

-נכון מאוד, השיב רוני, הכל נזלל וחוסל על-ידי זללן מיוחד במינו!

ומיד קרץ רוני לסבא את הקריצה הסודית המיוחדת שלו.

הקריצה הזו גילתה לסבא שלרוני יש משהו מיוחד וסודי לספר לו.

-ומי זה הזולל שגר מתחת של שולחן? שאלה אמא.

באמת מי? חשב רוני. הרי אינני יודע את שמו של היצור המשונה.   באותו רגע הרגיש רוני שמישהו מושך בשולי מכנסיו. הוא הציץ כלפי מטה , ראה את זוג העינים החביבות ואת הפה הקטן, גם כמה פירורי לחם על השפתיים, ושמע לחישה:

-קוראים לי זאב האוכל.

כאשר הסתימה הסעודה עברו כולם לסלון, השתרעו על הספות והכורסאות, זללו עוגות ופירות, גלידה ושוקולד שסבתא הגישה. הילדים השתוללו, המבוגרים דיברו ודיברו, בקיצור, היה שמח. איש לא שם לב שרוני וסבא הסתלקו להם לכמה דקות לאחד החדרים וישבו והתלחשו.

השעה נעשתה מאוחרת, ופתאום נשמע קולה של אמא מהסלון:

-רוני, הגיע הזמן ללכת הביתה!

-יש כאן המון פירורי עוגה על השטיח, נשמע קול אחר.

רוני וסבא נכנסו, והביטו על הפירורים שעל השטיח.

-אולי תקרא, רוני, לזללן שלך, שיחסל אותם? אמרה סבתא.

רוני לא ידע מה להגיד. הוא חשש שאם יספר על זאב האוכל איש לא יאמין לו, וכולם יצחקו. הוא משך את ידו של סבא, וסבא מצא מיד את התשובה הנכונה:

-זאב האוכל לא אוהב לאכול מהשטיח. הוא אוהב בעיקר לאסוף פירורים מתחת לשולחן האוכל!

פרק שני--החבית של ליצן המסיכות

מאז ראש השנה עבר זמן רב. הרבה ארוחות משפחתיות נערכו בביתם של סבא וסבתא של רוני. ארוחות חג, מסיבות ימי-הולדת וארוחות ימי-שישי. כולם התרגלו לכך שרוני משליך פירורים על הרצפה בזמן האוכל. בתחילה כמובן העירו לו שכך לא יפה לעשות, שתהיה זו הרבה עבודה לאסוף את הפירורים, שכך לא מתנהג ילד גדול, ואמא אפילו כעסה עליו קצת, לא ממש, כי אמא אף פעם לא כועסת באמת.  סבא היה תמיד מרגיע את כולם ואומר:

-מדוע אתם מתרגשים? הרי זאב האוכל זולל את הכל! עובדה, הביטו בעצמכם,

בסיום הארוחה אין אף פירור מתחת לשולחן. ובאמת, בסיום הארוחה היתה הרצפה נקיה לגמרי, ואיש לא הבין בדיוק איך זה קרה, ומיהו זה שאסף את הפירורים מהרצפה.

חג הפסח עבר, גם חג השבועות. הגיע החופש הגדול. רוני סיים את הגן במסיבה נהדרת. התחיל החופש הגדול, אשר בסיומו ילך רוני לבית-הספר, לכיתה אלף. את החופש הגדול מבלה רוני עם חברים וחברות, עם סבא וסבתא. אבא ואמא עובדים כל הזמן, אך לפעמים גם להם יש יום חופש, ואז הולכים לבריכה או לים. לפעמים גם סבא לוקח את רוני לים. הים בדרך כלל סוער, ואי אפשר לצאת ולשחות בו, אך אפשר לשכשך במים שליד החוף. פעם אחת ראו רוני וסבא להקת דגים בין הסלעים שליד החוף. הם זרקו אליהם חתיכות לחם, והדגים חטפו וזללו את הלחם בשמחה. רוני ניסה לתפוש בידיו את הדגים, אבל ממש ללא הצלחה. בפעם הבאה כבר הביא סבא רשת שבנה בעצמו מחוט ברזל ארוך ורשת פלסטיק שמשמשת  לאריזת תפוזים. אבל באותו יום לא נראה אפילו דג אחד במים.

-ככה זה, אמר רוני, יש דגים-אין רשת, יש רשת- אין דגים!  יש גם רשת וגם דגים..... מה באמת יהיה אז?

-כאשר יהיו גם רשת וגם דגים אולי נצליח לתפוש אותם, ענה סבא. ובינתיים, נדמה לי שיש לך כאן חבר שבא לפגוש אותך!

רוני הביט סביבו. מי זה עומד לפניו? היצור החמוד, זאב האוכל! ולידו, משונה ביותר, לא תאמינו, חבית! כן, חבית, לא גדולה ולא קטנה, כזאת מין חבית, שמנמנה ובינונית.

-שלום זאב, קרא רוני, מה יש לך בחבית?

-בחבית יש.... זאב האוכל נעלם לרגע מאחרי החבית, מציץ שוב מצדה השני, פותח את פיו הקטן ומסביר: .....יש בה כל מיני דברים. ויש גם חבר, אבל הוא לא בתוך החבית. הוא בישן גדול  החבר שלי,  והוא מסתתר. ולכן בחבית אין חבר, יש בה רק כל מיני דברים!

וכאן אני חייב להסביר לכם משהו. לזאב האוכל אין ידים, רגלים, או זנב. יש לו רק עיניים צוחקות ופה קטן וחמוד. ולכן הוא יכול להציץ, כי יש לו עינים, לדבר ולזלול פירורים, כי יש לו פה, וזה הכל.

ואיך הוא רץ מאחורי החבית?

שאלה טובה. אינני יודע. אולי זה יתברר לנו בהמשך הסיפור.

ואז פתאום קורא סבא:

-מה זה צריך להיות? ומצביע אל ראש החבית. שם על גבי החבית, הופיע לו בחור קטן, כל גובהו לא יותר ממלפפון בינוני, על פניו מסיכה, והוא מנופף בידיו ומקפץ בשמחה על רגל אחת.

-זה  החבר? שואל רוני את זאב האוכל.

-כן, עונה הזאב. ונראה לי שהוא כבר בכלל לא מתבייש. הרשו לי להציג אתכם. רוני, סבא, הכירו את ליצן המסיכות. ליצן המסיכות, הכיר נא את רוני ואת סבא שלו! והיצור בגודל מלפפון פותח את פיו ושואל את זאב-המים:

-זהו רוני שנותן לך פירורים מתחת לשולחן?

-ממש כך, עונה הזאב.

סבא, מבולבל לגמרי, מביט בתמהון במחזה המשונה. רוני, לעומתו, כלל איננו מתרגש. אפשר לחשוב שהוא רגיל לפגישות עם יצורים משונים שכאלה. זאבים, ליצנים, מי יודע מה עוד?  רוני פונה אל הזוג המוזר ושואל:

-ליצן המסיכות, למה אין לך כובע ליצנים?

-הלך לאיבוד, עונה הליצן. במסיבת פורים.

-חייבים לקנות לו כובע חדש, פונה רוני לסבא.

-אני אחפש מחר כובע, אומר סבא. אבל אני לא יכול להבטיח שום-דבר. חג פורים עדין רחוק, ואין לי מושג היכן אוכל להשיג כובע ליצנים בתקופת החופש הגדול. ועוד כובע שיתאים לך בדיוק, בגודל של רבע מלפפון!

-תודה רבה, עונה הליצן. ועכשיו בואו לביקור בחבית שלי!

זאב וליצן ליד החבית. שימו לב- לחבית אין חלון

הוא פותח דלת קטנה, והנה, הפתעה! בחבית יש ממש בית!  מיטות, שולחן, מטבחון, כסאות, ממש הכל!

-ומה בקשר לפירורים? שואל זאב האוכל.

-כאשר רוני, סבא ואני נאכל ליד השולחן, יהיו לך המון פירורים, עונה לו ליצן המסיכות.

באותו רגע עלה בראשו של רוני רעיון נהדר, ומיד פנה אל הזוג המוזר, הליצן והזאב, ושאל אותם:

-לחבית הזאת יש מנוע?

-מה פתאום מנוע? אנחנו פשוט מגלגלים אותה ממקום למקום.

-ואפשר לסגור אותה היטב? המשיך רוני לשאול. כלומר, אם יזרקו אותה לים, המים יחדרו פנימה?

-בודאי שלא, ענה הליצן.

-אם כך, המשיך רוני, יש לי הצעה. נתקין מנוע, נכניס את החבית לים ותהיה לנו צוללת! נוכל לשוט מתחת למים, לראות דגים, ולחפש אוצרות!

פרק  שלישי:      הצלילה הראשונה

עבר שבוע. החבורה המיוחדת, זאב, ליצן רוני וסבא נפגשו שוב על שפת-הים כדי לצאת לצלילה הראשונה.

את כל מה שקרה במשך השבוע שחלף אספר בקיצור. רוני היה עסוק מבוקר עד ערב במשחקים והשתוללויות עם חבריו. זאב האכל וליצן המסיכות יצאו כל בוקר לבלות על שפת הים, האחד מחפש פירורים, והשני בודק את החבית. וסבא? סבא היה עסוק כל-כך! אפילו סבתא לא הבינה מה קורה. להיכן נעלמת? ובמה אתה מתעסק שם כל היום? מה הרעש המשונה ששמעתי מהחדר שלך? סבא ענה לה ישר ולענין.

-כל היום התרוצצתי בין חנויות הצעצועים. ניסיתי להשיג כובע ליצנים בגודל של רבע מלפפון עבור ליצן המסיכות!

-תפסיק כבר עם הבדיחות שלך, ענתה סבתא.

-היום הצלחתי למצוא מנוע מיוחד שיתאים לחבית של ליצן וזאב. קשה מאוד למצוא מנוע שיכול לפעול מתחת לפני הים. אין בתל-אביב הרבה חנויות שיש בהן מועים מיוחדים לצוללות.

למה לנסות להסתיר? הרי אומרים שהשקר הכי טוב זו האמת!

סבתא לא האמינה לאף מילה. היא התחילה לחשוב שסבא פשוט השתגע.

ובכן, יוצאים לצלילה הראשונה. רוני, זאב, וליצן נכנסים לחבית, לסבא, כך מסתבר, אין מקום.

-אין דבר, אומר סבא. אני בכלל רוצה לשכב קצת ולנוח על החול החם. אתם תצאו לצלילה קצרה. לא להתרחק מהחוף, לא לצלולל עמוק מדי! אל תשכחו שזו רק צלילת נסיון. תבדקו היטב את המנוע, תשימו לב שמים אינם חודרים פנימה, ותחזרו מהר. בהצלחה, מסיים סבא, ונשכב לו לנוח על החול החם. החבורה נכנסת לחבית, נועלת את הדלת, ו........ לא קורה שום דבר! סבא מרים את ראשו, ורואה את החבית עומדת לידו.

-בוודאי, הוא קופץ ממקומו, איך שכחתי! התכוננו, הוא קורא בקול. אני מגלגל אתכם לים! הוא הופך את החבית ומגלגל אותה במדרון לתוך המים. החבית מתחילה לצלול, הכל נראה בסדר, סבא חוזר ושוכב לו לנוח על החול החם.

ובתוך החבית, מהומה גדולה, שמחה וששון. כאשר התגלגלה החבית במדרון, התגלגלו השולחן והכסאות על רוני וזאב האוכל. ליצן המסיכות התעופף באויר. ממש תוהו ובוהו! אך כשהחלה החבית לצלול נרגע הכל. רוני, ליצן וזאב מיהרו לצפות בדגים שבים, ואולי גם באוצרות שיתגלו להם. אבל.......

לא רואים כלום!

-שכחנו להתקין חלון!!!   קוראים כולם ביחד.

-מה יהיה עכשיו? שואל רוני.  איך נמצא בלי חלון את הדרך חזרה אל החוף?

פרק  רביעי:        אנשי-החלל והדינוזאורים

באמת, איך יגיעו חזרה אל החוף? פשוט מאד. ליצן הפעיל את המנוע כך שהצוללת, כלומר החבית, נעה ישר כלפי מעלה. כשהרגישו שהם מתנדנדים על-פני הגלים, ידעו שהגיעו לפני הים, כי בעומק הים אין גלים בכלל. אז פתח רוני מעט את הדלת, ומבעד לסדק נראו השמים הכחולים. רוני הוציא את ראשו והביט מסביב. בצד אחד ראה כמה ילדים שוחים. מהצד השני נראה הים הרחב, ובו כמה סירות מפרש, ובמרחק אוניה, ממש על קו האופק. ומאחור..... איזו שמחה! שם נראו החוף, החול הצהוב, סוכת המציל, וסבא. עומד לו ומשקיף, מחפש את החבית, ונראה קצת מודאג.

כדי שנוכל להמשיך במהירות את סיפור הצלילה הגדולה והחיפוש אחרי האוצרות שבים, אסכם כאן בקיצור כל מה שקרה אחרי שחזרה החבית אל החוף, והצוללים הנרגשים יצאו מתוכה. ראשית כל קראו כולם במקהלה:

-שכחנו להתקין חלון בצוללת!

אחר כך חזרו הביתה, וסבא שוב היה עסוק כל השבוע בענין החלון. סבתא ראתה אותו סוחב זכוכיות גדולות וכל מיני קרשים וברזלים, אבל לא שאלה יותר מדי שאלות. היא היתה בטוחה שיום אחד יגלה לה סבא את כל הענין. היא רק אמרה לסבא, כשהיא מנופפת את אצבעה בתנועת אזהרה:

-שים לב לא להפצע חלילה מהזכוכיות שלך. וסבא הבטיח להזהר.

כמה ימים חלפו, והכל היה מוכן. שוב יצאו רוני וחבריו בצוללת החבית לדרך, הפעם מצוידים היטב במנוע, חלון, גם צידה לדרך והרבה פירורים. סבא, כמו בפעם הקודמת, נשאר על החוף.

ליצן המסיכות היה אחראי על המנוע. הוא כיוון את הצוללת למעמקי הים. רוני וזאב האוכל נצמדו אל החלון.

-מדהים, קרא רוני. איזה דגים נהדרים!

ובאמת, המון דגים צבעוניים הקיפו את הצוללת. אפילו כריש סקרן, ומפחיד למדי, התקרב אל החלון וחשף את שיניו החדות. כמה דגים גדולים נמלטו על נפשם בשחיה מהירה ברגע שהתקרב הכריש. אבל הקטנטנים, אלה בכלל לא היה אכפת להם! הם יודעים כבר שהכריש טורף רק דגים גדולים. מה זה סרדין קטן בשבילו? כמו פירור שלא כדאי בכלל להתאמץ בשבילו. (ואני כבר מבקש סליחה מזאב האוכל. לא התכוונתי לצחוק על הפירורים שהוא כל-כך אוהב. )

אחרי שנהנו מהמראה הנהדר, פנה רוני לחבריו ואמר:

-עכשיו הקשיבו אלי. אני רוצה לגלות לכם את סיפור האוצר.

הצלילה השניה-עכשיו יש כבר חלון לחבית ודרכו מציצים ליצן וזאב.

לפני החבית עובר כריש מסוכן, ולידה כוכב-ים סגול וכמה אצות

וכך סיפר רוני לחבריו:

-לפני המון שנים הגיעה לכדור הארץ חללית מכוכב רחוק. באותם הימים לא היו אנשים בכדור הארץ. היו רק הרבה יערות ובהם הרבה  דינוזאורים.

אנשי החלל שהגיעו בחללית היו דומים לאנשים רגילים, אבל לא ממש .

הם היו נמוכים יותר, ובקצה האוזן הימנית היה להם מין כדורון קטן, בגודל של גולה.

הם חקרו את הצמחים והדינוזאורים, וגם לקחו איתם כמה מהם  לחללית, כדי להביא ולגדל אותם בכוכב שלהם. שם לא גדלו כמעט כל צמחים, והאוכל שלהם היה מאד משעמם ולא טעים: הם שתו כל מיני סוגים של מים, שנמצאו שם באגמים קטנים, ואכלו תולעים ירוקות קטנטנות. לא היו להם בכוכב שלהם ירקות או פירות. הם אכלו סלט של מים ותולעים, מרק של מים ותולעים, ולכבוד שבת גם פשטידה וקציצות ממים ותולעים מיוחדות. לכן הם שמחו מאד לקחת איתם מכדור הארץ שתילים של עגבניות, מלפפונים ובעיקר תרד, שהיה הירק החביב עליהם ביותר. וכמובן---בננות!  כדי לאכול בעצמם, כדי לתת לילדים שלהם, וכדי שיהיה גם אוכל טעים לדינוזאורים הקטנים שאותם התכוונו לגדל בכוכב שלהם. .

ובדיוק אז קרה דבר נורא ואיום.  כוכב שביט ענקי התנגש בכדור הארץ. בור ענק נפער, הרי-געש התפרצו והתיזו אפר, לבה ועשן כבד כיסה את השמים. נעשה חושך, אור השמש לא היה יכול לחדור מבעד לעשן, ונעשה קר מאוד. אנשי החלל חיכו יום ויומיים, שבוע ושבועיים, וראו שהכל ממשיך להיות חשוך, קר ומכוסה עשן. הדינוזאורים חלו. הצמחים נבלו. לדינוזאורים לא היה מה לאכול וכמה מהם מתו.   לאנשי החלל לא קרה עדין כלום. היו להם חליפות חלל, והם יכלו לגור בתוך החללית שלהם. אבל מחוץ לחללית היה המצב ממש נורא. החושך, העשן המחניק, היה קשה אפילו לנשום. הם החליטו לעזוב את כדור הארץ ולחזור אל הכוכב שלהם, ואיתם שתילי הירקות וכמה דינוזאורים קטנים, וכמובן, גם כמה שתילים של עץ הבננה.

והעיקר, הם מצאו גם המון יהלומים נוצצים! היהלומים הופיעו פתאום אחרי שכוכב השביט פגע בכדור הארץ, בתוך האבק השחור שנפלט מהרי הגעש.

בבהלת הנסיעה נשארו חלק מהיהלומים על כדור-הארץ, במקום שאז היה יבשה, אבל כוסה אחר כך במים והפך לים. ואת היהלומים האלה אנו ננסה למצוא עכשיו במעמקי הים, בעזרת הצוללת שלנו.

אתם בוודאי כבר ניחשתם ממי שמע רוני את הסוד על האוצר.

כמובן שמסבא שלו שלו שמקריא לו תמיד סיפורים שונים ומשונים, ואפילו סיפורים לגדולים כמו דוקטור דוליטל, הנסיך הקטן, לובנגולו מלך זולו ועוד רבים אחרים.  בפעם האחרונה, כאשר הקשיב רוני לסיפור על אוצר לובנגולו מלך זולו, שאל פתאום את סבא:

- למה כל סיפורי ההרפתקאות הכי יפים מתרחשים תמיד באפריקה?

את האוצר של לובנגולו מחפשים באפריקה, דוליטל הרופא נוסע לרפא את הקופים בג'ונגלים של אפריקה, וגם הטייס הנחמד שמטוסו התקלקל, מצליח לנחות בשלום במדבר באפריקה, ושם הוא פוגש את הנסיך הקטן!

והיכן בכלל נמצאת אפריקה? והאם באמת יש שם אוצרות? ומאין באים היהלומים?

-כל כך הרבה שאלות! אמר סבא. ובכן, הנה התשובות:

אלף, ישנם גם הרבה סיפורי הרפתקאות שמתרחשים בארצות אחרות.

בית, על כדור הארץ נמצאות הרבה יבשות ועליהן הרבה ארצות. אפריקה איננה כל כך רחוקה מישראל. היא יותר קרובה אלינו מאמריקה, ואפשר להגיע לשם במטוס או באניה.

גימל, באמת יש שם הרבה מאוד אוצרות. אין אף מקום בכל העולם שבו יש כל כך הרבה זהב ויהלומים!

ומאין באים היהלומים? היהלומים נוצרים מעצים שנשרפים, מפחמים, כמו אלה שצולים עליהם בשר בפיקניק. אבל זה לא כל-כך פשוט. כדי להפוך את הפחמים ליהלומים צריך לחמם אותם מאוד-מאוד חזק, וגם ללחוץ עליהם בכוח עצום. כאשר מתפרצים הרי געש, או כשיש רעידות-אדמה, נלחצים הסלעים והפחמים שבבטן האדמה, מתחממים מאוד, והופכים ליהלומים.

אחר כך שאל רוני עוד הרבה שאלות נוספות, על אוצרות וחלליות ודינוזאורים וכוכבי-שביט, וצוללות והמון המון שאלות אחרות. ולבסוף אמר לו סבא:

-רוני, אני מאוד שמח שאתה שואל שאלות מענינות ומתענין בכל דבר ורוצה תמיד ללמוד עוד ועוד. אבל עכשיו אני כבר עיף מהשאלות שלך. וחוץ מזה, נראה לי שגם אתה כבר מאוד עיף, ולא מקשיב כל-כך לכל ההסברים שלי. אולי תלך כבר לישון ואני אוכל קצת לנוח?

-לא, לא ! קרא רוני. אני רוצה לשמוע עוד! רק עוד סיפור אחד, בבקשה.

ובזכות מילת הקסם, בבקשה, הסכים סבא לספר עוד סיפור, כמובן רק לאחר שרוני צחצח שינים, לבש פיג'מה, ונכנס למיטה.

כך שמע רוני לראשונה את הסיפור הסודי על החללית, הדינוזאורים, כוכב השביט והיהלומים. כשסיים סבא לספר, אמר לרוני שזהו סיפור דמיוני, שהוא המציא ממש באותו רגע בעצמו, וגם ביקש מרוני לשמור את הסיפור בסוד.

אבל את כל זה רוני כבר לא שמע, כי בינתיים הוא נרדם.

כשגמר רוני את סיפורו שאל זאב האוכל:

-וממי שמעת את הסיפור הזה?

-זה סוד, ענה רוני. הבטחתי לא לגלות.

-והיכן בדיוק נמצא האוצר היום? שאל ליצן המסיכה.

-גם זה סוד ענה רוני, אבל לכם אני אגלה אותו. כלומר אני בעצם לא יודע היכן בדיוק-בדיוק נמצא האוצר. אבל אני חושב שהוא צריך להיות לא רחוק מכאן, קרוב לחוף הים של תל-אביב. נחפש ונמצא!

המשך לחלק השני של הסיפור

חזור לדף הבית